פסק-דין בתיק ת"א 37788-08

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. חילוקי הדעות שבין הצדדים רחבים ונוגעים לעצם מעורבותו של התובע בתאונה, לקיומו של כיסוי ביטוחי ולשיעור הנזק.

לאחר בחינת הראיות מצאתי כי התובע לא הוכיח את מוערבותו בתאונה וכי יש דחות את התביעה.

התובע והתאונה

1.        התובע, יליד 1963 (כבן 49) עוזר חשמלאי בעיריית שדרות. לטענתו ב-19/1/05, בשעות הבוקר, נסע ברכב עם שני אחיו כשהוא יושב במושב האחורי ואז פגע בהם רכב מאחור. כתוצאה מהתאונה נפגע בגבו. למחרת פנה לקופת החולים בתלונה על כאבי גב ובהמשך פנה למיון בבית-חולים ברזילי.

2.        מומחה רפואי, פרופ' גפשטיין, מצא כי לתובע נכות של 15% בשל הגבלה בינונית קלה בתנועות עמוד השדרה המותני וכי התובע סבל מגבו עוד לפני התאונה. המומחה שייך 5% מהנכות למצב קודם ו-10% לתאונה.

המחלוקת

3.        הנתבעת טוענת כי התובע כלל לא היה מעורב בתאונה אלא היה בעבודתו באותו יום. הנתבעת מוסיפה גם כי לנהג הרכב - אחיו של התובע - לא היה רישיון תקף במועד התאונה ולכן אין כיסוי ביטוחי. כן היא חולקת על ממצאי המומחה ועל קיומם של נזקים לתובע, ומדגישה כי התובע סבל מפגיעות בגבו עוד לפני התאונה, וכי המומחה לא שקל פגיעות אלו. 

4.        מטעם התובע העידו הוא ושני אחיו. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר אלי ראובן - חוקר פרטי ששוחח עם התובע. כן העידו מר משה איבגי - מי שהיה אחראי על התובע בעיריית שדרות, וגב' ברויטמן - שהיתה אחראית על הכנת דוחות השכר לעובדי עריית שדרות. כן נחקר המומחה מטעם בית-המשפט. לאחר חקירתו ביקשה הנתבעת את פסילת המומחה, אולם בקשתה נדחתה.

האם התובע הוכיח כי היה בתאונה?

5.        התובע טוען כי התאונה ארעה בשעה 9:20 בבוקר, באמצע השבוע. לטענתו באותו יום לקח יום חופש ונסע עם אחיו לבקר את אחותם שגרה בכפר סבא [עמ' 7,24]. דא עקא - שעל-פי כרטיס הנוכחות של התובע בעיריית שדרות [ נ/3] בשעת התאונה היה התובע בעבודתו.

6.        התובע נחקר ארוכות בנקודה זו והשיב כי "באותה תקופה לא הייתי מדפיס כרטיס מגנטי, ומנהל העבודה התחשב בי כי הייתי עובד 4 שעות, אז בתקופה הזו גם כשלא הייתי בעבודה הוא היה רושם את ימי העבודה" [עמ' 8, 11].  התובע מסר כי שמו של מנהל העבודה הוא משה איבגי [עמ' 9, 20] והוא זה שאישר את חופשתו באותו יום [עמ' 11 מ-31 ובעמ' 12]. כן העיד כי רישום נוכחותו בעבודה נעשה על ידי מר איבגי ללא ידיעתו [עמ' 9, 5]. התובע מבקש לחזק עדותו בכך שהרישום בכרטיס הנוכחות לגבי סיום העבודה באותו יום הוסף באופן ידני ולא בצורה אלקטרונית כמו רישום הכניסה ורישומים אחרים באותו חודש, וכן נסמך על עדות שני אחיו שהיו עמו ברכב.

מכלול הראיות בתיק מקשה מאוד על קבלת הסברי התובע.

7.        מר איבגי, שזומן לעדות בעקבות דברי התובע, הכחיש את הדברים שייחס לו התובע, והעיד שכלל לא היה מנהל העבודה של התובע וכי שם מנהל העבודה הוא ציון סוויסה. מר איבגי הפנה לעובדה שמר סוויסה הוא שחתום על כרטיס הנוכחות של התובע [עמ' 37, 30], הכחיש כי עשה תיקונים ותוספות בכתב יד בכרטיס העבודה של התובע, והכחיש כי אישר לתובע יום חופש שכן הדבר כלל לא היה בסמכותו [עמ' 38, 11]. מר איבגי הבהיר כי לתובע דווקא היה כרטיס מגנטי (בניגוד לעדות התובע שבאותה עת לא היה מדפיס כרטיס מגנטי) והסביר כי לעתים העובדים לא חתמו בשעת היציאה ובמקרים אלה השעה מולאה בכתב יד על ידי מנהל העבודה [עמ' 38, 31]. שקלתי את העובדה שיש למר איבגי אינטרס להכחיש את שיוחס לו על ידי התובע, אולם למרות זאת מצאתי את עדותו אמינה וסבירה, והיא השתלבה עם מכלול הראיות, לרבות פרטי החתומים על כרטיס העבודה של התובע שהעידו כי בכלל עמד בקשר עם מר סוויסה ולא עם מר איבגי.

8.        התובע מייחס משקל רב לעובדה שרישום היציאה ביום התאונה הוסף לכרטיס הנוכחות בכתב יד ואינו רישום ממוחשב, דבר המעיד, לטענתו, כי לא היה בעבודה באותו יום. התובע מציין כי גם בימים אחרים בהם נעדר מעבודתו מולאו שעות העבודה בכתב יד.

העובדה שרישום היציאה ביום התאונה הוסף בכתב יד אכן עשויה לחזק את גרסת התובע כי עזב את העבודה באותו יום, אלא שיתר הראיות שוללות מסקנה זו. ראשית, התובע טען כי לקח יום חופש וכלל לא הגיע לעבודתו [עמ' 11, 30, עד עמ' 12, 4], ואין כל הסבר לכך הרישום הכניסה בבוקר נעשה על ידי הכרטיס המגנטי; שנית, מכרטיס הנוכחות ניתן להתרשם שבוצעו רישומים רבים בכתב יד ומכאן שאין מדובר ביום חריג. לא סביר שהתובע נעדר מעבודתו בכל הימים בהם נערכו רישומים בכתב יד ועדיין קיבל את שכרו; ושלישית, התובע לא הציג ראיה שתתמוך בגרסתו בנוגע למאפייני רישום שעות העבודה, לא הציג כרטיסי נוכחות של חודשים אחרים ולא הזמין עדים רלוונטיים דוגמת מר סוויסה. מר איבגי שהוזמן על ידי הנתבעת בעקבות עדות התובע, שלל, כאמור, את גרסת התובע. נמצא אפוא כי גרסת התובע בנוגע לרישום בכרטיס הנוכחות היא עדות יחידה של בעל דין (סעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; ולא זומנו עדים רלוונטיים שעשויים היו לתמוך בגרסתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4), 651 [1991]; ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי בע"מ, פ"ד לד (1) 701 [1977]).

9.        זאת ועוד. נמצאו סתירות מהותיות בגרסת התובע ו אחיו בנוגע לנסיבות הנסיעה, היינו - נסיעה לאחותם בכפר סבא, באופן המטיל ספק רב בנכונות הגרסה. מטרת הנסיעה ומיקום התאונה המדויק (צומת הסיירים) לא הוזכרו בכתב התביעה, ועלו לראשונה בתצהיר תשובות לשאלון מ-2009 ובהמשך בתצהירי התובע ואחיו. מצאתי כי האחים התקשו להסביר בעדותם מדוע החליטו ביום חול בבוקר לנסוע משדרות ולבקר את אחותם בכפר סבא; אולם גם היו צולחים מכשול זה עדיין ניצב בפני התובע מכשול גבוה בהרבה בדמות דבריו שלו לחוקר מטעם חברת הביטוח, שנאמרו ביום 18/2/07 - כשנתיים אחרי התאונה - ובהם סיפר, מספר פעמים, כי הוא ואחיו נסעו ל תל אביב לסידורים ו לא הזכיר נסיעה לאחותו. כך, בעמ' 4 לתמליל השיחה (שצורף לתצהירו של החוקר), בתשובה לשאלה לאיזו מטרה נסעתם, משיב התובע " נסענו לת"א, לא יודע"; בעמ' 5 - " לא יודע. איזה סידור נסענו..."; בעמ' 10 שואל החוקר את התובע - "מה עשיתם בת"א? אצל מי הייתם? והתובע משיב " לא זוכר מה היה ... באמת שאני לא זוכר"; בעמ' 16 כשנשאל אם מדובר בתאונת עבודה משיב התובע - " לא הלכתי לעבוד ... הלכתי לאיזה סידור. מה זה משנה?"; בעמ' 22 - "כשבאתי מתל אביב נכנסתי למשטרת התנועה". 

10.    ניכר שהתובע עומד על כך שיעד הנסיעה היה תל אביב וחוזר שוב ושוב על כך שאינו זוכר את מטרת הנסיעה - דבר המעורר ספק רב בנוגע לגרסתו כי נסע ברכב - וכשעומת עם הדברים בבית-המשפט הכחיש התובע כי אמר אותם לחוקר [עמ' 13, 18] וחזר בו רק לאחר שמיעת הקלטת וזיהוי קולו. התובע אינו מספק הסבר לפער שבין הגרסאות, אך בא-כוחו מבקש שלא לתת לה משקל רב ומפנה לכך שהתובע מסר לחוקר פרטים אחרים של הנסיעה והתאונה, למשל מקצועו של הנהג הפוגע, סוג הרכב בו נסע ועוד. אינני מקבל טענה זו. לא סביר כי במועד סמוך לתאונה לא זכר התובע לומר לחוקר כי נסע לכפר סבא לבקר את אחותו, וזאת אף שהחוקר שב ושואל אותו על מטרת הנסיעה ויעדה. העובדה שמסר לחוקר פרטים כלליים בנוגע לרכב (פרטים שגם הם שנויים במחלוקת) אינה מלמדת כי נכח ברכב אלא דווקא מעלה חשש שהגרסה בנוגע למטרת הנסיעה הועלתה רק בדיעבד, מבלי שהתובע זכר שמסר מידע שונה לחוקר הביטוח. יתרה מכך, נמצאו סתירות גם בנוגע לתיאור התאונה, שכן התובע העיד כי בתאונה " החלק האחורי של הרכב התרומם באוויר ואני עפתי לכיוון הנהג" [עמ' 13, 30], ואילו אחיו העיד על מכת אחור רגילה וקלה מאוד שכלל חייבה את תיקון הרכב [ נ/1; עמ' 30, 22]; וכן התעוררו ספקות נוספים הנובעים מן העובדה שלא נמסרו פרטי הנהג הפוגע בטענה שמדובר באיש כוחות הביטחון שביקש שזהותו לא תיחשף ושהתובע טוען כי כלל לא יצא מהרכב להחלפת הפרטים.

11.    על כל אלה אוסיף כי גם העובדה שלתובע קיימת נכות בגב אינה מלמדת על פגיעתו בתאונה, שכן הוצגו ראיות למכביר לפיהן התובע סבל מבעיות משמעותיות בגב התחתון זמן רב לפני התאונה [ נ/5], והמומחה, פרופ' גפשטיין, אישר בחקירתו כי מצבו של התובע אינו מעיד על קיומה של תאונה או על פגיעה טראומטית ויכול שיגרם מתחלואה ניוונית של הגב [עמ' 46, 10]. בהקשר זה אוסיף כי אף שהתובע העיד כי בעקבות התאונה צעק מכאבים, בפועל לא פנה לטיפול רפואי עד למחרת היום, ולגרסתו, המשיך בנסיעה לבית אחותו, שם היה עד לשעות אחר הצהריים. אף שאין לשלול הסברו של אדם כי לא פנה לטיפול רפואי מידי משום שחשב שמצבו יוטב, במקרה הנוכחי העיכוב בקבלת טיפול אינו תואם את מאפייני הכאב העז שתואר והוא מוסיף לספקות האחרים שהתעוררו.

12.    נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי התובע לא הוכיח כי נפגע בתאונה. לא זו בלבד שעל פי רישומי עבודתו נכח בעבודה, אלא שנפלו סתירות מהותיות בגרסאותיו בנוגע לנסיבות הנסיעה והתאונה. משקלן הכולל של הסתירות והספקות מטיל ספק של ממש בגרסת התובע ומוביל לקביעה כי לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו.